<h1>שו"ת הריב"ש סימן ק"י</h1>
<h2>דף סא:</h2>
עוד שאלת כתב הרמב"ם ז"ל בה' ע"ז פר' ג' [ה"ו] העובד מאהבה כגון שחשק בצורה זו וכו', עד מאהבה או מיראה פטור וכו'. וקשה לך לשונו ופסקו. כי הוא כתב באותו פרק [ה"ה] שאם זרק אבן למרקוליס לבזותו או פער לפעור לבזותו חייב אע"ג דלא קבלו באלהות. א"כ איך פטר עובד מאהבה אפילו שעבדה דרך עבודתה או באחת מארבע הנעשות בפנים. ואע"ג דמחלוקת הוא בגמ' בין אביי ורבא פרק ארבע מיתות. אביי אמר חייב ורבא אמר פטור, וידוע הוא שהלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. אמנם מה שהוסיף הר"ם ז"ל ואם עבדה דרך עבודתה, או באחת מד' עבודות הנעשות בפנים. מנין לו לרבינו, דבגמ' לא הזכיר אלא אהבה ויראה לבד כדקתני איתמר העובד מאהבה ומיראה וכו', אביי אמר חייב דהא פלחה. רבא אומר פטור אי קבלה עליה באלוה אין אי לא לא וכו'. ואפילו אם נרצה לומר דהיאך תהיה העבודה מאהבה ומיראה אם לא יעבדנה דרך עבודתה הן לפירושו הן לפרש"י שפיר. אבל מה שהוסיף ופירש אם עבדה באחת מד' עבודות הנעשות בפנים ואין דרך עבודתה בכך מנין. והאיך יקרא זה עובד מאהבה והוא משנה בעבודתו לעלויא, שהוא מזבח ומקטר ומנסך או משתחוה. אדרבה יראה שקבלו באלהות וראוי שיהיה חייב ופטרו. ועוד פירוש אהבה ויראה שפי' מע"ז מנא ליה. תינח לרש"י ז"ל אהבה ויראה מאדם כי כן יראה שהיא כונת התלמוד דאמר להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם, יכול אפי' נעבד כהמן, ת"ל לא תעבדם. והא המן מיראה הוה וכו'. א"כ מנין לו. ישפיע האדון טובו לבאר ספקות.
תשובה. יש מן האחרונים ז"ל שכתב בלשון זה הא דאמרינן [ס' ע"ב] הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואע"ג דמכוין לבזויה וכן הזורק אבן למרקוליס, לאו למימרא דחייב מיתה וכמו שפרש"י, ואם בשוגג חייב חטאת, דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור וכ"ש הא דמכוין לבזויה. אלא לומר דאסורא איכא כיון שעבודתה היא ע"כ. ולזה הפירוש אין מזה קושיא על דפסקינן כרבא בפלוגתא דהעובד מאהבה ומיראה. אבל עדיין יקשה להרמב"ם ז"ל שהוא כתב בסמוך הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו וכן הזורק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו. וכבר השיג על הרמב"ם ז"ל הרב רבי משה הכהן ז"ל בהגהותיו [ה"ו] ממה שהוא עצמו כתב בסמוך שאם זרק אבן לבזותו וכו' כמו שהקשית אתה. ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור. ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר, אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא. דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור וממרקוליס, דשאני התם שדרך עבודתה באותו בזוי, כמ"ש הוא ז"ל בהם הואיל ועבודתה בכך חייב, אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור. אבל עתה שכתב הרב ז"ל ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות, קשה מפעור וממרקוליס מדבריו לדבריו.
ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליופיה, או שירא ממנה שמא תרע לו, ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות. דבהא לכ"ע פטור כיון דלא קבלה עליה באלוה ואפי' לאביי, כדאמרינן בסוגיא [ס"ב ע"א] אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא, אי לא קבלה עליה לא כלום הוא, אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי וכו'. אלמא דלכ"ע אפילו בד' עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא. אלא פלוגתייהו שעובד ע"ז מאהבה ומיראה, וגם העובדים אותה אינם עובדים אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן. ובהא ס"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה. ואפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו, והשתחואה היא מארבע עבודות. וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה. וזה עבדה ג"כ באותה עבודה מאהבה ומיראה. ומעתה אין קושיא מפעור וממרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי, והיתה ע"ז גמורה שעובדיה עובדין אותה בקבלת אלהות, ואע"פ שזה לא קבלה באלוה, כיון שעבדה באותה עבודה שעובדיה עובדין אותה בקבלת אלהות, אפילו היא עבודה בזויה חייב אפי' לרבא.
ומ"מ כבר הסכימו האחרונים ז"ל שאין פירוש הרמב"ם ז"ל מאהבה ומיראה נכון. שאם עובדה מפני שחושב שיש בידה כח להרע או להטיב, אע"פ שאין מקבלה באלוה חייב. ובהא לא הוה פטר רבא, דרוב כל עובדי ע"ג שבעולם כך הם. שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהן, אלא שחושבין שיש לה כח להטיב או להרע להם, או שרצון הבורא בכך, ומתוך כך עובדים אותה. ועל זה ודאי הוא שהזהירה תורה שלא לעבוד אותה. אלא כי פליג הכא כגון שהוא מודה שאין בה ממש, אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה, ולא מיראתו שיהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי, דהא דשרי גבי מולך ההוא ולא אנוס ולא מוטעה, וליכא לא מלקות ולא מיתה, אלא דמשום קדוש השם יש לו ליהרג ואל יעבור. אבל אם עבר ולא נהרג אין בו לא מלקות ולא כרת ולא מיתה, כיון שעשה באונס. אלא הכא מיראת אדם שיזיקהו קאמר, דומיא דהמן שלא היה בו סכנת נפשות, אלא מיראתו שלא יזיק להם שהיה גדול בבית המלך. ובכי הא אמר אביי שהוא חייב. דהרי הוא כאלו עובדה מרצונו. ורבא אמר פטור, דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור. עוד אפשר לדחוק לדעת הר"ם ז"ל דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות, משום דדמי לאנוס, אע"פ שעבדה דרך עבודתה, ממי שעובד ומכוין לבזות, כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי, אלא שעובדיה חושבין שהע"ג ההיא חושקת באותו בזוי, כדאמרינן בפסחים [קי"א ע"ב] שרא דעניותא נביל שמיה, וזה טועה בזה ומכיון לבזוייה. ולזה כתב הרב ז"ל חייב ומביא קרבן על שגגתו. ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת כשוגג.
